ויסות חושי ילדים: איך מזהים קשיי ויסות חושי, ומה באמת עוזר?

ויסות חושי אצל ילדים: איך מזהים רגישות יתר, תת רגישות וחיפוש חושי, מה הקשר לאוטיזם ולהפרעת קשב, ואילו כלים באמת עוזרים בבית, בגן ובבית הספר.

הבוקר הראשון שבו מוציאים מהארון את בגדי החורף מגיע בכל שנה מהר מהצפוי. אתמול עוד הלכו בסנדלים, והיום נושבת רוח קרירה ומכנסיים ארוכים מחכים על הכיסא. אצל חלק מהילדים והילדות המעבר הזה עובר בשלווה. אצל אחרים הוא הופך לרגע שכל המשפחה כבר מכירה: הסוודר מגרד, הפס של הגרב מציק, המכנסיים לוחצים, ושום הסבר על הקור שבחוץ לא עוזר. אנחנו מוצאים את עצמנו משכנעים, מתחננים ובסוף גם כועסים, עם תחושה כבדה שעוד יום התחיל במאבק.

ויש גם רגעים אחרים, שפחות ברור עד כמה הם קשורים אחד לשני: ילד שמכסה את האוזניים בכל פעם שמפעילים את שואב האבק, ילדה שמסכימה לאכול רק מאכלים במרקם מסוים, ילד שלא מפסיק לקפוץ על הספה ולהיתקל בכל מה שבדרכו, ילדה שחוזרת מיום הולדת של חברה ונסגרת בחדר בלי מילה, או ילד שלא רוצה להסתפר. מבחוץ זה נראה לא פעם כמו עקשנות, פינוק או חוסר משמעת. הורים רבים שומעים מהסביבה שצריך פשוט להיות תקיפים יותר, ומתחילים לשאול את עצמם בשקט אם הם עושים משהו לא נכון.

במרכז דקל אנחנו פוגשות מדי יום ילדים וילדות שחווים את העולם בעוצמה אחרת. מה שעבורנו הוא רעש רקע, תפר בחולצה או בושם של סבתא, עבורם יכול להיות גירוי חזק ומציף. ומנגד, יש ילדים שאצלם המצב שונה: הגירוי בקושי מגיע אליהם, ולכן הם מחפשים עוד ממנו. ההתנהגות הזו היא לרוב הדרך של הגוף להתמודד עם מה שהוא קולט. כשמבינים את המנגנון שמאחורי ההתנהגות, הוויסות החושי, אפשר להפסיק להילחם בתסמין ולהתחיל לעזור לילד.ה להרגיש נוח בגוף, בבגדים וגם בעולם.

מה זה ויסות חושי, ולמה הוא משפיע על כל כך הרבה רגעים ביום?

בכל רגע נתון המוח שלנו קולט כמות עצומה של מידע מהחושים: קולות, אורות, ריחות, טעמים ומגע. לצד חמשת החושים המוכרים פועלות גם מערכות שפחות מדברים עליהן. החוש הווסטיבולרי אחראי על שיווי המשקל ועל תחושת התנועה. החוש הפרופריוצפטיבי מספר לנו איפה הגוף נמצא במרחב ובאיזה כוח אנחנו משתמשים. האינטרוספציה היא היכולת לזהות אותות שמגיעים מתוך הגוף, כמו רעב, צמא, עייפות או צורך ללכת לשירותים.

ויסות חושי הוא היכולת של מערכת העצבים לסנן ולעבד את כל המידע הזה, לתת משקל למה שחשוב באותו רגע ולהגיב אליו בעוצמה מתאימה. זה מה שמאפשר לרובנו להפסיק להרגיש את התווית שבחולצה אחרי כמה דקות, להמשיך לשמוע את המורה גם כשבחוץ עובר אוטובוס, או להירגע מהר אחרי שמישהו נתקל בנו בטעות במסדרון. אצל רוב האנשים התהליך הזה מתרחש ברקע, בלי מחשבה ובלי מאמץ.

אצל ילדים וילדות עם קשיי ויסות חושי, העיבוד החושי הזה עובד אחרת. יש מי שהמערכת שלהם מעבדת את הגירוי בעוצמה גבוהה, ולכן גירוי רגיל נחווה אצלם כחזק, מציק ולפעמים אפילו מכאיב. יש מי שהמערכת שלהם מעבדת את הגירוי בעוצמה נמוכה, והם זקוקים לגירוי חזק יותר כדי להרגיש אותו בכלל. ויש מי שמחפשים כל הזמן תנועה, לחץ ומגע, כי רק כך הגוף שלהם מרגיש מאורגן. אין כאן בעיה בחושים עצמם: הילדה שומעת היטב, והילד רואה היטב. הקושי הוא בדרך שבה המוח מעבד ומארגן את מה שהחושים קולטים, ובשפה המקצועית הוא נקרא גם קושי בעיבוד חושי.

זה לא עניין של בחירה. ילדה שמסרבת ללבוש סוודר לא מנסה להקשות עלינו, אלא מגיבה לתחושה אמיתית ולא נעימה. ילד שלא מפסיק לזוז לא מתעלם מהבקשה לשבת בשקט, אלא מנסה לתת לגוף את מה שהוא צריך כדי להצליח להתרכז. כשאנחנו מבינים את זה, משתנה גם השאלה שאנחנו שואלים. במקום לשאול איך גורמים לזה להפסיק, אנחנו מתחילים לשאול מה הגוף של הילד.ה מנסה לספר לנו, ומה הוא צריך.

ויסות חושי ילדים

ויסות חושי אצל ילדים: איך זה נראה ביומיום?

קשיי ויסות חושי נראים אחרת אצל כל ילד וילדה, ולעיתים קרובות הם מתגלים דרך התנהגויות שקל לפרש בדרכים אחרות. כדי להבין מה עומד מאחורי הרגעים הקשים, עוזר להכיר שלושה דפוסים מרכזיים. רוב הילדים והילדות לא יתאימו במדויק לדפוס אחד, ולכן חשוב לא ליפול להגדרות ולתוויות. לכל ילד וילדה יש עולם חושי משלהם, ויש ילדים שמגיבים ברגישות גבוהה בחוש אחד ובתת רגישות בחוש אחר. המשמעות היא שילדה יכולה להירתע ממגע קל בזרוע, ובאותו אחר צהריים לבקש עוד ועוד סיבובים על הנדנדה, כי כל אחד מהחושים שלה מגיב בעוצמה אחרת.

כשהעולם מורגש חזק מדי

ילדים וילדות עם רגישות יתר חושית קולטים את הגירויים בעוצמה גבוהה מהממוצע. הצלצול בבית הספר נשמע להם צורם, ריח של בישול מהדירה השכנה מציף אותם, ותפר בגרב מורגש לאורך כל היום. אצל רבים מהם האוכל הופך לתחום רגיש במיוחד: מרקם דביק, מאכלים שנוגעים זה בזה בצלחת או ריח חזק עלולים להוביל לסירוב מוחלט, גם למאכל שהילד.ה אהב.ה בעבר. זו לא בררנות, אלא ניסיון של הגוף להימנע מתחושה שמרגישה לו בלתי נסבלת.

ילדים כאלה לומדים מהר מאוד להגן על עצמם. הם מתרחקים מהמסיבה הרועשת, מבקשים לשבת בקצה השולחן, מתעקשים על אותה חולצה רכה שוב ושוב, או נבהלים כשמישהו נוגע בהם מאחור.

מבפנים, החוויה הזו מציפה. קשה להם להפסיק לחשוב על מה שמציק, ובראש חוזרות שאלות כמו למה כולם צועקים, למה זה מגרד לי כל כך ומתי כבר אפשר ללכת הביתה. הילדות או הילדים עשויים לשאול את השאלות האלה בקול, שוב ושוב, גם אחרי שקיבלו תשובה, כי התשובה לא משנה את מה שהגוף מרגיש. כשעוד אין להם מילים לתאר את התחושה, או שמרגישים שהמילים לא עוזרות להם להישמע, מוצאים דרך אחרת: ההימנעות והסירוב הופכים לדרך שלהם לשמור על עצמם.

כשהגירוי בקושי מגיע

יש ילדים וילדות שהמערכת שלהם מגיבה בעוצמה נמוכה יחסית. הם לא תמיד שומעים כשקוראים להם מהחדר השני, לא מרגישים שהידיים מלוכלכות או שהשרוול רטוב, ולפעמים נופלים וממשיכים לשחק כאילו לא קרה דבר. מבחוץ קל לפרש את זה כחוסר קשב, חוסר אכפתיות או ריחוף. בפועל, המידע מהחושים מגיע אליהם חלש מדי, והמוח צריך יותר כדי לשים לב אליו. ילדים עם תת רגישות נראים לעיתים עייפים או איטיים בבוקר, ומתעוררים באמת רק אחרי תנועה או משחק פעיל.

כשהגוף מחפש עוד

הדפוס השלישי הוא חיפוש חושי. אלה הילדים והילדות שרצים במקום ללכת, קופצים על הספה, מתנגשים בכוונה בכריות ובאנשים, מחבקים חזק מדי, לועסים את שרוול החולצה או את קצה העיפרון, ומתקשים לשבת דקה אחת בשקט. בגן ובכיתה הם שומעים לא פעם הערות על כך שהם לא מצליחים לשבת במקום. אבל התנועה הזו אינה חוסר משמעת. הגוף שלהם זקוק ליותר לחץ, תנועה ומגע כדי להרגיש מאורגן וערני, וכשהוא מקבל אותם, קל להם יותר להתרכז ולהיות בקשר.

מה זה הצפה חושית?

בכל אחד מהדפוסים, ובמיוחד אצל ילדים עם רגישות יתר, יכולים להגיע רגעים של הצפה חושית. הצפה מתרחשת כשכמות הגירויים או עוצמתם גדולה ממה שמערכת העצבים מצליחה לעבד באותו רגע: סופרמרקט הומה ביום שישי, אולם אירועים, חדר אוכל רועש בבית הספר. הילד.ה עשוי.ה לכסות את האוזניים, לבכות, לברוח, לקפוא במקום או להתפרץ. ברגע כזה הגוף נמצא בתגובת הגנה, ולא בבחירה, ולכן מה שעוזר הוא בעיקר להפחית גירויים ולהציע נוכחות רגועה, ולא להסביר או לשכנע.

ויסות חושי, אוטיזם, הפרעת קשב וויסות רגשי: איך הם קשורים?

הורים רבים שמזהים קשיי ויסות חושי אצל הילד.ה שלהם שואלים מיד אם מדובר באוטיזם או בהפרעת קשב, ואנחנו מבינות היטב את מקור השאלה. קשיים בעיבוד חושי שכיחים מאוד אצל ילדים וילדות על הרצף האוטיסטי, והם אף נכללים בין המאפיינים שנבדקים באבחון אוטיזם. הם שכיחים גם אצל ילדים עם הפרעת קשב וריכוז. עם זאת, קשיי ויסות חושי לבדם אינם אבחנה של אוטיזם או של הפרעת קשב, ויש ילדים וילדות רבים שמתמודדים איתם בלי שום אבחנה נוספת. רק הערכה מקצועית, שמסתכלת על כל תמונת ההתפתחות, יכולה לענות על השאלה הזו.

מה שכן חשוב לדעת הוא שאין צורך לחכות לאבחנה כדי לעזור. ההבנה של הפרופיל החושי של הילד.ה, מה קשה לו.ה, מה מרגיע ומה מציף, מאפשרת להתאים את הבית ואת הציפיות כבר עכשיו.

לצד זה, ויסות חושי וויסות רגשי שזורים זה בזה. ילד.ה שהמערכת החושית שלו.ה עמוסה מתקשה הרבה יותר לווסת גם רגשות כמו תסכול או אכזבה, ולכן קשיים חושיים מתגלים לא פעם דרך סערות רגשיות. על הקשר הזה, ועל הסיבה שהרגעים הקשים מגיעים לרוב דווקא בבית, כתבנו בהרחבה במאמר על ויסות רגשי אצל ילדים וילדות. כאן נתמקד במה שקורה בגוף עצמו, ובדרכים לעזור לו.

איך לעזור לילד.ה עם קשיי ויסות חושי?

כשהילד.ה מסרב.ת שוב ללבוש את המעיל, או בוכה באמצע ביקור אצל סבא וסבתא, הדחף הטבעי הוא לשכנע, להסביר שהכול בסדר, ולפעמים גם לדרוש. זה מובן לגמרי: אנחנו רוצים שהילדים שלנו יתלבשו בהתאם לעונה, יאכלו מגוון ויצליחו להשתתף במפגש משפחתי או חברתי. אבל כשיש גירוי שמציק או מכאיב, הלחץ שלנו הופך לעוד גירוי שהגוף צריך להתמודד איתו. מערכת העצבים נדרכת עוד יותר, הסירוב מתחזק, ושני הצדדים נשארים מתוסכלים ועייפים. מה שעוזר הוא להתחיל מהבנה ולא ממאבק: לברר מה בדיוק מציק, מתי זה קורה ומה כבר הצליח להקל בעבר. מתוך התשובות האלה אפשר לבחור את הכלים שמתאימים לילד.ה שלכם, ואת רובם אפשר להתחיל ליישם בבית כבר היום.

ויסות חושי: כלים מעשיים לבית

  • להתבונן לפני שמגיבים: במשך שבוע או שבועיים כדאי לשים לב מתי הקושי מופיע, באילו מקומות, באיזו שעה ומה קרה קודם. לעיתים קרובות מתגלה דפוס ברור, למשל שהקושי מתחזק כשהילד.ה רעב.ה או עייף.ה, או אחרי יום עם הרבה רעש. ההבנה הזו מאפשרת להקדים ולהיערך, ולא רק להגיב.
  • לתקף את התחושה: משפט פשוט כמו ״אני רואה שהחולצה הזו מכאיבה לך בגוף״ אומר לילד.ה שהחוויה שלו.ה אמיתית. ילד.ה שמרגיש.ה מובן.ת פנוי.ה יותר לחפש יחד פתרון, במקום להתגונן.
  • להתאים בגדים וסביבה: אפשר להוריד תוויות, לבחור בדים רכים וגרביים בלי תפרים, ולתת לילד.ה לבחור בעצמו.ה בין שתי אפשרויות שמתאימות למזג האוויר. בבית אפשר להנמיך את הטלוויזיה בזמן הארוחה, לעמעם אורות בערב ולשמור פינה שקטה שהילד.ה יכול.ה לבחור ללכת אליה כשהוא.היא צריך.ה הפסקה. 
  • לתת לגוף תנועה ולחץ: לילדים רבים, ובמיוחד לאלה שמחפשים גירוי, עוזרות פעילויות שנותנות לגוף לחץ עמוק ותנועה: לטפס, לדחוף סל כביסה מלא, לקפוץ על טרמפולינה, להתגלגל בתוך שמיכה או לקבל חיבוק חזק. כדאי לשלב אותן לפני רגעים מאתגרים, כמו שיעורי בית או ארוחת ערב. מרפאה בעיסוק יכולה לבנות תוכנית מותאמת אישית, כי מה שמרגיע ילד אחד עלול להציף ילד אחר.
  • להכין מראש: לפני ביקור במקום רועש או חדש כדאי לספר מה צפוי, לקחת אוזניות או חפץ מרגיע, ולסכם מראש על מקום שקט שאפשר לצאת אליו להפסקה. הידיעה שיש דרך לצאת מהסיטואציה מפחיתה את המתח, ולא פעם גם את הצורך להתרחק ולהימנע..
  • לחשוף בהדרגה: כשרוצים להרחיב את מה שהילד.ה מסוגל.ת לשאת, כמו מרקם חדש באוכל, עדיף לעשות זאת בצעדים קטנים מאוד ובזמן רגוע: קודם לגעת, אחר כך להריח, ורק בסוף לטעום, בלי לחץ ובלי לספור הצלחות.

גם להורים מגיע מקום בתוך כל זה. התמודדות יומיומית עם בכי על גרביים, סירוב לאוכל והתאמות קטנות בכל פעולה יכולה להיות מתישה ובודדה, במיוחד כשהסביבה לא מבינה. ההורים הם המווסת החשוב ביותר של הילדים, וכשאנחנו רגועים, מערכת העצבים של הילד.ה קולטת את זה. לכן לדאוג לרגעי מנוחה משלכם אינו מותרות, אלא חלק מהעזרה לילד.ה.

ויסות חושי בגן ובבית הספר

חלק גדול מהגירויים של היום מגיע מהמסגרת החינוכית: רעש בכיתה, תורים צפופים, צלצולים, מגע של ילדים בהפסקה וצורך לשבת זמן ארוך. ילדים וילדות שמחזיקים יום שלם מול כל הגירויים הללו מגיעים הביתה עם מעט מאוד כוחות. לכן השותפות עם הצוות החינוכי חשובה. כדאי לספר לגננת או למחנכת מה אתם רואים בבית ומה עוזר לילד.ה להירגע, ולחשוב יחד על התאמות פשוטות: מקום ישיבה רחוק מהדלת ומהמזגן, הפסקות תנועה קצרות, הודעה מראש על טקס או על תרגיל, ואפשרות לצאת לרגע למקום שקט גם במהלך השיעור בסימן מוסכם. בגן אפשר לשלב פעילות ויסות חושי לכל הקבוצה, כמו תנועה, קפיצות או משחק בחומרים כמו בצק או פלסטלינה, שמיטיבה עם כל הילדים ולא רק עם מי שמתקשה.

ויסות חושי ילדים - מרכז דקל

טיפול בקשיי ויסות חושי: הגישה שלנו במרכז דקל

ההערכה של קשיי ויסות חושי נעשית בדרך כלל על ידי מרפאה בעיסוק, שבודקת איך הילד.ה מגיב.ה לגירויים בחושים השונים ומהו הפרופיל החושי שלו.ה. לעיתים נדרשים גם גורמים מקצועיים נוספים, למשל כשיש קושי גם בתקשורת, בשפה או בקשרים חברתיים. טיפול מיטבי כולל הסתכלות הוליסטית על הילד או הילדה, ולא על ההיבט החושי בלבד.

במרכז דקל אנחנו פוגשות ילדים וילדות שהקושי החושי שלהם משפיע על המפגש עם אחרים: ילדה שנמנעת ממשחק בחצר בגלל הרעש, ילד שחבריו מתרחקים ממנו כי הוא דוחף בלי לשים לב לכוח, מתבגרת שמוותרת על מסיבת כיתה כי היא יודעת שתצא ממנה מותשת. הקבוצות הטיפוליות שלנו קטנות ומותאמות גיל, מונחות בכל מפגש על ידי שתי מנחות, ומתנהלות במבנה קבוע וצפוי. הצפיות הזו מפחיתה את הדריכות ומשאירה יותר מקום לקשר.

הפעילות בקבוצה משלבת תנועה, משחק, יצירה, מוזיקה וסיפור, כך שהילדים והילדות פוגשים גירויים מגוונים בסביבה בטוחה ובקצב שלהם. ילד.ה שמגיע.ה למפגש אחרי יום ארוך ועמוס יכול.ה להתחיל אותו על פוף בפינה שקטה, ולהצטרף כשהגוף מוכן. המסר של המנחות עקבי: אנחנו רואות אותך, המקום שלך שמור. כשמתעורר קושי, המנחות נמצאות בתוך הרגע עצמו. הן מזהות את הסימנים להצפה עוד לפני שהיא מגיעה לשיא, עוזרות לילד.ה לשים לב למה שקורה בגוף ולמצוא דרך לחזור לאיזון, ומתווכות את מה שקרה גם לשאר הילדים בקבוצה. כך הילדים לומדים לא רק להירגע, אלא גם להכיר את עצמם, להסביר לאחרים מה הם צריכים ולהישאר בקשר גם ברגעים מאתגרים.

אנחנו מקפידות לעבוד בשיתוף פעולה עם ההורים והצוותים החינוכיים והטיפוליים. אנחנו משתפות במה שאנחנו רואות במפגשים, ובונות יחד איתכם דרכים להעביר את מה שעובד בקבוצה גם אל הבית ואל המסגרת החינוכית והחברתית.

מתי כדאי לפנות לייעוץ מקצועי?

לכל ילד וילדה יש העדפות חושיות, וטבעי לגמרי שיש ילדים שלא אוהבים רעש או בגדים מסוימים. השאלה המרכזית היא כמה הקושי משפיע על החיים. כדאי לפנות לייעוץ כשהקושי החושי מגביל את הילד.ה ואת המשפחה: כשיש הימנעות קבועה ממקומות, מפעילויות או ממפגשים חברתיים, כשהלבוש או האוכל הופכים למאבק יומיומי, כשמצבי הצפה חוזרים לעיתים קרובות ולוקח זמן רב להירגע מהם, או כשהקושי פוגע בתפקוד במסגרת ובקשרים עם חברים. גם תחושה של ההורים שהם מתנהלים כל הזמן סביב הקושי, ושהם כבר עייפים, היא סיבה מספיקה לשיחה.

פנייה מוקדמת לא מחייבת אבחון או טיפול, אבל היא מאפשרת להבין את הילד.ה טוב יותר ולקבל כיוון. אנחנו מזמינות אתכם לפנות אלינו למרכז דקל לשיחת היכרות וייעוץ. נשמח להקשיב, להבין יחד מה הגוף של הילד.ה שלכם מנסה לספר, ולבנות את הדרך שתעזור לו.ה להרגיש בטוח.ה ונינוח.ה יותר, בבית ובעולם.

שאלות ותשובות על ויסות חושי אצל ילדים

מה זה ויסות חושי אצל ילדים?

ויסות חושי הוא היכולת של מערכת העצבים לקלוט גירויים מהחושים, כמו קול, מגע, אור, ריח ותנועה, לסנן ולעבד אותם ולהגיב אליהם בעוצמה מתאימה. ילדים וילדות עם קשיי ויסות חושי עשויים להגיב לגירויים חזק מדי, חלש מדי, או לחפש כל הזמן עוד גירוי, וזה משפיע על הלבוש, האוכל, השינה, הלמידה והמפגש עם אחרים.

מהם התסמינים של קשיי ויסות חושי אצל ילדים?

התסמינים משתנים מילד.ה לילד.ה. בין הסימנים השכיחים: רגישות גבוהה לרעשים, לבגדים, למגע, למרקמים של אוכל, הימנעות ממקומות הומים, תנועה בלתי פוסקת, קפיצות, התנגשויות או לעיסת חפצים, ולעומת זאת גם תגובה חלשה לכאב, לקור או לקריאה בשם. קושי להירגע אחרי יום עמוס או אחרי אירוע רועש הוא סימן נוסף שכדאי לשים אליו לב.

 

האם ויסות חושי זה אוטיזם?

לא בהכרח. קשיים בעיבוד חושי שכיחים אצל ילדים וילדות על הרצף האוטיסטי, אבל הם מופיעים גם אצל ילדים עם הפרעת קשב וגם אצל ילדים ללא אבחנה נוספת. אבחנה של אוטיזם נעשית רק בהערכה מקצועית שמסתכלת על כל תמונת ההתפתחות, ולא על סמך קושי חושי בלבד.

מה ההבדל בין ויסות חושי לוויסות רגשי?

ויסות חושי נוגע לאופן שבו הגוף קולט ומעבד גירויים מהחושים. ויסות רגשי נוגע ליכולת לזהות רגשות כמו כעס, תסכול או פחד, ולחזור מהם לרגיעה. שני התחומים יכולים להשפיע זה על זה: כשהמערכת החושית עמוסה, קשה יותר לווסת גם רגשות, וכשהילד.ה מוצף.ת רגשית, גם הגירויים מורגשים חזק יותר. לכן קושי חושי מתגלה לא פעם דרך סערה רגשית.

איך מאבחנים קשיי ויסות חושי?

ההערכה נעשית בדרך כלל על ידי מרפאה בעיסוק, באמצעות שיחה עם ההורים, שאלונים ותצפית על הילד.ה בפעילות. ההערכה בונה פרופיל חושי שמראה באילו חושים יש רגישות יתר או תת רגישות, ומתוכו נגזרות המלצות לבית, למסגרת ולטיפול.